התשובה האורתודוקסית – פרק א'

התשובה האורתודוקסית – פרק א'

עברו 10 שנים מאז שקיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות. זה הזמן לתשובה אמיתית, תשובה מחודשת. מה באמת לקחתי מהיהדות? איפה אני עומד מבחינה אמונתית? מה המקום שאני נותן בחיי להלכה? לאורתודוקסיה? לאיזה זרם אני משתייך? שאלות רבות אלו מטרידות את סובבי, אשר תופסים את אי-רצוני או אי-יכולתי להתכנס לזרם ספציפי ביהדות כדפקט או חולשה. אני מרגיש שלם עם דרכי שלי, שאפרט אודותיה בפוסטים הבאים, אבל אני מודע שהשאלות האלו דורשות תשובות.

בעקבות שאלות נוספות ומקרים שקרו לאחרונה, הפוסטים הקרובים יעסקו בשאלה ובתשובה האורתודוקסית. או – מהי אורתודוקסיה ולמה חשוב לשמור עליה?

הולדת הבדלנות

בשלב הראשוני לא אבדיל בין אורתודוקסיה לחרדיות, אף על פי שמדובר בתופעות שונות. אבל אביט על שניהם במעוף הציפור כעל תנועה אחת שמבדילה את עצמה מערכי רוב שאר העולם בשל אמונות דתיות. להגדרה הזאת יכנסו גם modox וגם תושבי מאה שערים. האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית, ובעצם ההיבדלות, בין הערכית בלבד ובין הפיזית, נבעה משלושה משברים שעברו על העולם הדתי.

המשבר הראשון – מחשבתי

היהדות הקדומה חיה פחות-או-יותר על מי-מנוחות יחד עם הפילוסופיה של ימה"ב ויוון הקדומה. ההוגים היהודים הקדומים, כדוגמת הרמב"ם ורבנו בחיי ("חובות הלבבות") התמקצעו בכלים הפילוסופים שלא התקדמו ולא התפתחו יותר מידי. מה שכן התפתח זאת דווקא הדת – הופעת האסלאם, תמורת בעולם הנוצרי (מסדרים ומנזרים שכל אחד מהם עם אג'נדה משלו, מינות בנצרות, מסעי הצלב). הסביבה הדתית התסיסה שאלות תאולוגיות דחופות, שדרשו התייחסות מצד החכמים, וכדאי שיהיו גם משכנעות. ניקח כמה דוגמאות ידועות מהרמב"ם.

ראשית, עצם חיבורו הדחוף של הספר "מורה נבוכים". הספר, שקטע את תוכניותיו של הרמב"ם (כך הוא מעיד בעצמו, שלא סיים לכתוב ספרים שתכנן בגלל הספר הזה), מגיע כתשובה "אקטואלית" לבעיות התאולוגיות של ימיו שלו. הוא לוקח את הפילוסופיה האריסטוטלית, מגייס ומגייר אותה בכל כוחה לענות על השאלות הכאובות של ימיו. וזאת גדולתו של החיבור, הוא ענה לשאלות של הזמן, בכלי של הזמן, כלומר בפילוסופיה שהיית נפוצה אז. על כן, החיבור היה להצלחה גדולה: כי הוא הולך עם ערכי הזמן – עם פילוסופית הזמן. בהסתכלות הנ"ל הרמב"ם לא היה חרדי.

 עוד נקודה להדגשה – הרמב"ם קובע את י"ג העיקרים ושם את העיקר שלילת הגשמיות: אין לא גוף, ואינו גוף ולא ישיגוהו מאורעות הגוף (כלומר: תנועה, מנוחה וכד').

ומה בא להשמיע לנו בזה? הא למדת, שבאותה תקופה היו עוד אנשים שהאמינו בכל ליבם שיש לאל גוף (לדוגמא, ספר "שיעור קומה"). הרמב"ם עוקר אמונה שהשתרשה בלב אנשים, כיוון שלפי מה שאנו מבינים היום (כלומר, ימי הרמב"ם), שזאת טעות תיאולוגית יסודית ביותר. אמת, גם חכמינו ז"ל ראו זאת, למרות שהניסוח בחז"ל הוא מעורפל אבל די חד משמעי – אבל לפעמים הראשונים לא אמרו לנו דברים כיוון שהיו להם ברורים מאליהם, ובדרך הם השתכחו ואנו הוצרכנו לגלותם שוב. זה לדעתי מה שקרה בעקרון "אין לא גוף" (ובכלל, תופעת "ירידת הדורות" כשכחה קולקטיבית). הרמב"ם מפסיק את האמונה השגויה בשל מסקנה פילוסופית ברורה. בכל אופן, היהדות שחיה בשלום (ואף בידידות) עם הפילוסופיה של אריסטו לא פחדה להשתמש בה כדי לתרץ בעיות. אריסטו היה "האח החייל" של ההגות היהודית, אף אחד לא מערער ומהרהר אחריו.

כשאריסטו הזדכה על ציוד

אבל אז אריסטו השתחרר ובמקומו הגיע גנרל לצבא הפילוסופיה: דקרט. (אגב, לא סתם! על הקוגניטו המפורסם שלו הוא עלה בעת שפיקד כקצין על חיילים צרפתים בעוד שמירה חסרת מעש). הפילוסופיה המודרנית עקרה את מה שלפניה, ואריסטו לא מעניין אף אחד. במקום להתעסק בשאלות של קוסמוס, טבע, פוליטיקה, אסטתיקה וכדומה, עוסקים בשאלות של מוסר, חברה וחינוך. במקום לנסות להכליל את העולם (מה באטום כך במערכת השמש) מנסים לפרט כמה שניתן: החוויה הפנימית של האדם, היוצא מן הכלל. הפילוסופיה המודרנית, לא רק ששונה מן הפילוסופיה הקדומה, אלא שנגדית לה ממש. עם המהפכה הגיעו שאלות תאולוגיות רציניות. לדוגמא, שאלת המוסריות של הדת. (וולטייר). "האם הדת מוסרית?" שאלו הפילוסופים. אבל אריסטו לא היה שם, גם אם הוא היה, הוא זקן טרחן. אי אפשר לנופף במורה נבוכים יותר. אי אפשר גם להסתפק בפתרון מאגי של דאוס אקס מכינה, ששפינוזה כבר קבר את המכונה בחיק הטבע.

כעת הגיע רגע המשבר הראשוני, במקום ללמוד את הכלים החדשים, ההוגים הדתיים תקפו. "הדת? מוסרית? בטח!". אמרו. הפתרון הפילוסופי לשאלת הדת והמוסר הוא שדת היא מוסר. הדת מלמדת אותנו איך להיות מוסריים. אנשים דתיים הם מוסריים יותר. מדוע אינך רוצח וגונב, אם לא צווך מקור עליון? אנחנו הבאנו את התנ"ך, הוא המסמך המוסרי הקדום ביותר. לכן, הדת היא מוסר, המוסר הוא עליון, ולכן הדת היא אלוהית. יש אלוהים. תודה לאל. תשובות כאלו אופייניות עד ימינו, והם מופיעות כתירוצים לשאלה המוסרית אצל הרש"ר הירש ואצל הרב קוק.

לדעתי, אין זה עולה בקנה אחד עם המציאות. רוב בני האדם נרתעים מרצח לא כי הם משווים את ה' לנגד עיניהם תמיד. גם הריגת נשי וטפי שבעת העמים, או לחילופין נטילת לולב חסרי קשר למוסר.

בואו נדבר על מונוגמיה

אז מה הפתרון? הפתרון הוא לאחוז בשני מערכות ערכים. (אחד מן המקומות היחידים שאני חולק על ליבוביץ). במשפט העברי נאמר לדיינים: "האמת והשלום אהבו". הקשו המפרשים: והלא במקום שיש משפט (דין התורה הקשיח) – אין שלום (הסכמתם של בני האדם), ובמקום שיש שלום – אין משפט. אסור לשופט בשום אופן לבטל אחד מהם – את המשפט האלוהי יען והוא קדוש , ואת השלום האנושי כי אי אפשר לחיות בלעדו. ("לא מצאתי ברכה טובה השלום"). האידיאל הוא לשלב ביניהם בבחינת "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם" – גם אלוהים וגם האדם. אם כן, אנו מוצאים שיהודי חייב להיות גם מוסרי. המוסר (השלום) הוא עניין של גאוגרפיה ותקופה. ועדיין, יש בעצם שני קצוות שהיהודי צריך להחזיק, יש שני צירים לסבוב סביבם, ומכאן פתרנו את השאלה המוסרית. הדת לא אמורה להיות מוסרית. המוסר הוא חילוני לגמרי (בהגות החסידית, לדוגמא, בעל התניא מזהה אותו עם הנפש הבהמית). את המוסר, כמו הפיזיקה והמדע, הגויים יספקו לנו, ואנו בנוסף לכך, נקבל על עצמו את המצוות כערכים נוספים, ונעניק להם ערך דתי בלבד, ולא ערך מוסרי נוסף.

להזכירכם, רוב ההוגים הדתיים לא מסכימים עם נקודת מבט זו.

הצגתי פה רק דוגמא אחת של שאלת המוסר – אבל בכל אופן, המשבר הראשון הוא התקפה פילוסופית על ערכי העולם החדש ועל הפילוסופיה החדשה בכלל. במקום לחשוב שאולי יש צדדים של אמת בפילוסופיה המודרנית, הדת הבדילה את עצמה מן הפילוסופיה ואמרה ליהודי: או אני או היא. כך התחיל משבר ההשכלה המאוחר יותר, שאילולי הוא, לא הייתה נוצרת האורתודוקסיה.

הפרק הזה עסק עדיין בהתהוותה של האורתודוקסיה בעקבות המשבר הראשון. בפרקים הבאים אעסוק בעז"ה בנושאי: המשבר הפיזי, המשבר החברתי, אורתודוקסיה חרדיות והלכה, חז"ל – רפורמים או אורתודוקסים, למה ראוי לשמור על האורתודוקסיה.

סדרת פוסטים על הטיול באוקראינה תבוא "אחרי החגים" כמו שנקרא.

ודבר אחרון בהחלט

היום ערב-ערב-יום-כיפור. אור לט' תשרי. לא הרבה יודעים, אבל התשיעי לתשרי הוא יום חג. היום זהא אסור בתענית ובהספד וגם מרבים באכילה ובשתייה, ועליו נאמר "כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי". למעשה, היום הזה הוא יום הכיפורים האמיתי. ט' בתשרי הוא היום האחרון בעשרת ימי תשובה שאנו יכולים מתוך הרחב ויישוב הדעת ומתוך בטן מלאה ותחושת הודיה לה', לעשות תשובה מאהבה – שהיא קודמת בחשיבותה לתשובה מיראה. יום הכיפורים הרשמי שיחול מיד אחריו, הוא הברירה האחרונה: אם עד עכשיו לא הצלחנו לחזור בתשובה מאהבה, אז לא נותר אלא להפחיד אותנו עם כל הריטואלים של יום הכיפורים ואם הגזרות המפחדיות לשנה הבאה, שעליהם אנו אומרים בפיוט "ומאימת הדין נפשי תבחיל".

ומעניין הדבר, שדווקא בסופה של תפילת מוסף מוזכר רעיון עוקצני מעט:

"וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ, בְּרוֹב עוֹז וְשָׁלוֹם.

בְּסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם

(עד כן אנחנו עושים את השנור הרגיל לריבונו של עולם, ומכאן …)

וְנֶאֱמַר כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים לְחַיִּים טוֹבִים תִּכְתְּבֵנוּ אֱלֹהִים חַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כַּכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"

כלומר – מה זה החיים שאנחנו התפללנו למשך שעות בתפילת המוסף? החיים הם הדבקות בה' יתברך. שאנחנו נאהב את ה', והוא יאהב אותנו בחזרה.

ואז אנחנו ממשיכים בתפילה – שאין שם ולא פנייה אחת אל הכיס של הקב"ה, אלא אל הלב.

הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ                                                     אָמֵן

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ                                                      אָמֵן

הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה                                          אָמֵן

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ                                           אָמֵן

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ               אָמֵן

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ                                   אָמֵן

(מתוך מחזור התפילה)

אמן ואמן. גמר חתימה טובה.

ביצועו הקורע לב של יונתן רזאל.

8 מחשבות על “התשובה האורתודוקסית – פרק א'

  1. ראם הגיב:

    אני בדר"כ לא מגיב אצלך, אבל שמתי לב שגם אחרים ממעטים להגיב ובעיניי זה קצת הזוי. אם אצל פרסיקו כל פוסט מקבל 50 תגובות, בוודאי שגם אתה ראוי.
    עכ"פ, פוסט מרתק! אשמח לקרוא את החלקים הבאים. יש לי כמה הערות, אבל נראה לי שבהמשך הן יהיו יותר ממוקדות.
    גמר חתימה טובה!

    • ראם הגיב:

      עכשיו חשבתי על זה וממה שכתבתי זה יכול להראות כאילו אני לא מעריך את פרסיקו – מה שבכלל לא נכון, אני מעריך אותו מאוד ונהנה לקרוא אותו – אבל גם אתה ראוי מאוד לפידבק רציני.

      • ohris הגיב:

        ראם היקר!
        קודם כל תודה על התגובה. בקשר לפרסיקו, אין להתעלם כלל מן ההבדל האיכותי של הבלוגים שלנו. פריסקו הוא פנומן בתחום הדתות, הוא חוקר שעושה את ניתוחיו ועבודתו טוב מאוד, ובכך מגלה דברים, שאולי ידענו ואולי לא. ידיעותיו עולות על שלי, יש לו רקע עיתונאי ועוד ועוד. אני אין לי אלא מה שרואות עיניי. ואת זה אני מביא בבלוג: אני רוצה רק להפנות את מבטם של האנשים למציאות העירומה כפי שאני תופס אותה, ללא כל העיוותים שנוצרו מסביבה. בעצם, רוב הישראלים (גם חילוניים, גם דתיים) תופסים את הדת היהודית בצורה מעוותת, עם השפעות זרות, לעיתים חיצוניות ולעיתים פנימיות. הם עצמם לא מודעים לכך. אני מנסה בפוסט לקלף בעדינות (ולפעמים לקרוע ממש, כמו שעשיתי בפוסט על השדיים) את שכבת השקר ולחשוף את היהדות כפי שהיא נתפסת בצורתה הנקייה ביותר.
        סדרת הפוסטים על האורתודוקסיה מטרתה דומה. האורתודוקסיה היא שכבה נוספת על פני ההלכה. הרובד הקהילתי של האמונה. ולפעמים עוד רובד יכול לעמעם את האור הגנוז.
        בכל אופן, אני שמח על התגובה שלך, ואל תדאג: נמשיך להשתעשע בהגיגיו של פרסיקו הדגול.

  2. שפרה צח הגיב:

    מצטרפת לראם – יישר כוח על צאתך למסע הארוך. גם בחיים וגם במה שאתה מתכוון לעשות בבלוג.
    תמצית האורתודוכסיה היא ה"קיימו וקיבלו". אפשר להוסיף, אל חס וחלילה מלגרוע. זה סוד כוחה. זה מקור חולשתה.

    • ohris הגיב:

      תודה רבה…
      אכן דבריך נכונים – לעיתים החולין מקודש כ"כ, עד כדי שזה מסוכן. אעסוק בעז"ה ברשומות הבאות בכך.
      אני מאחל לך שנה טובה וחתימה טובה.

  3. דני הגיב:

    פוסט מעולה. מעניין אותי אם תוכל להשיב לשאלה שבדרך כלל מתבקשת מתוך נקודת ההשקפה שלך (שמשותפת גם לניאו-דוקס ולקונסרבטיבים) – מה עושים ברגע ההתנגשות בין השניים? כאשר יש התנגשות בין מערכת המצוות לבין מערכת המוסר?

    (מצפה מאוד לקריאת הפרק על המשבר החברתי והלאומי – לדעתי הרבה מההסבר על התפיסות השגויות בימינו נמצא שם).

    • ohris הגיב:

      שלום דני.
      זאת השאלה, בה"א הידיעה. דנתי אודותיה בהתכתבות ארוכה מאוד עם אחד מקוראי הבלוג והשוליים קצרים מלספק תשובה חותכת [אם תרצה אשלח לך במייל את ההתכתבות כולה]. אבל אגיד בכל זאת – שהעקרונות נבחנים דווקא במצבים הקיצונים. ר' נוח ויינברג אמר פעם שלָמות על קידוש השם זה דבר גדול – אבל לחיות על קידוש השם זה דבר גדול עוד יותר. זאת אחת מן הקלישאות הנכונות, "דתיותך" [עד כמה שאני מסתייג מהמושג הזה] נבחנת במצבים הקשים – אחרת, הבחירות הדתיות שלך היו מטעמי נוחות ולא מתוך ערך דתי שקיבלת על עצמך. זה מזכיר לי שבצבא, הרבה חיילים דרשו לומר סליחות יום יום כמנהג אבותם בחודש אלול: אבל חס ושלום שיקומו באישון לילה, אלא יאמרו בחצות היום על חשבון שעות הפעילות. כמובן, בהתנגשות קיצונית המאמין יכבוש את נשמתו ויעשה מה שכתוב בספר (עקידת יצחק). אבל רוב הקונפילקטים שלנו הם קלים – ופה הנקודה האורתודוקסית נכנסת. כי יש הלכה, ויש "רוח ההלכה", "דעת תורה", "מסורת", "קבלה" – שאת כולם אני מאגד תחת השם "אורתודוקסיה". ונקודות האחיזה האורתודקסיות הן גמישות יותר [אמת, בתקופה האחרונה קצת פחות, ועל זה אעסוק בחלק הבא]. רמזתי על זה כדין שבא מול השופט. "דינא דמלכותא דינא", רוב דיני הנזיקין העברים מבוססים על דיני המלכות הנוהגת. אין ספק שהדינים האלו משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן – וביד הדיין (או הפוסק) הזכות והחובה לפסוק דין שיהיה הגיוני בעיני העם, אבל לא יחטא למסורת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s