גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

יש לי יותר מידי אמונה בבני אדם. אני מאמין שאוכל לתקן את ראשם המעוות של כל עמך-ישראל ולגרום להם להבין באמת מה זאת יהדות. המצב מחוץ לבלוגספירה, קוראים יקרים, הוא מחפיר. הפוסט הזה הוא "כיבוי שרפות" מהיר על שאלות שקיבלתי לאחרונה, והוא מהווה תימצות מקונטרס שאני כותב בימים האלו (השני במספרו). אמרות כמו "פלטת שבת זה לא בעצם לעבוד על אלוהים?" או "אז מותר לאכול עוף וחלב, זה הרי לא כתוב בתורה אז זה פחות חזק" פשוט מקוממות אותי. בואו, יהודים יקרים, נבין מה זאת הלכה בעצם. ובדרך נעצבן עוד כמה רבנים.

אוי השכינה, כי בניתי עלייך.

תורה או דת – כולם מילים המתארות מערכת חוקים לפיהם אנשים מנהלים את חייהם (בפורים נקרא על "דת המלך" – חוקי המדינה). ע"פ המסורת, התורה נמסרה למשה מסיני. ומה המשמעות של זה? שכל מערכת החוקים ניתנה לו בסיני. למערכת החוקים הזאת יסוד שמיימי המתומצת בצורת "תורה שבכתב" – מעין תרכיז שמשם אפשר להבין בערך מה זאת התורה. אבל עיקר התורה היא דווקא התורה שבעל פה. ההלכה, אמנם יסודותיה בשמיים, אך רובה מעשה אדם היא. כשחז"ל אמרו ש"'כל מה שעתיד תלמיד חכם לחדש כבר ניתן למשה מסיני", הכוונה היא שהכל היה ברור ומכוון מול משה רבינו כדי להגיע לאותם מסקנות כפי שאנחנו מגיעים גם היום, כי בסך הכול – ההלכה מכילה כלים "בילט-אין" לדרוש ולבנות את עצמה עוד ועוד. ההלכה היא הכלי שלנו לעבוד את ה', יצירת פרדיגמת חיים מבוקר עד ערב המוקדשת לעבודתו, שאם תשאלו אותי, נראית לי הדרך הסבירה ביותר לעבוד את אלוקינו. אבל כטבעו של ציווי או פקודה המוטלת על האדם – אין זה מן הראוי להטיל על האדם ציווי אלוהי ולצפות שהוא יקיים אותו. "מי ה' כי אשמע בקולו". אנחנו בדורינו לא יודעים עליו כלום, זהו דבר לא סביר בעליל שנענה למצוותיו ונקיימן. ובכל זאת, אנחנו עושים את זה. למה?

משה, אחד משלנו

אחד מיסודות האמונה היא נבואת משה המיוחדת. נבואת משה מתאפיינת בכך שהיא הייתה ב"real-time". משה התעלה על שאר בני האדם בכך שבדרגתו הנבואית יכול היה ממש להבין מה ה' רוצה מעם ישראל, מה הוא דורש, איך ראוי לעבוד אותו. הדרגה הנבואית הגבוהה הזאת היא שהובילה את מתן תורה דווקא ע"י משה. ובכל זאת, משה היה בשר ודם, לא מלאך. התורה היא מהשמיים – מההבנה וההשכלה השמיימית של משה, אבל היא הובאה לנו באמצעות בן אדם כמונו. "דבר אתה עמנו ונשמעה" אומרים ישראל למשה. "נשמעה" במובן של "נבין". הם בעצם אומרים: "עזוב אותנו מה'. אנחנו לא ברמה שלו כמוך, לא יכולים לדבר איתו. אנחנו לא מבינים מה כל הקטע בתורה הזאת. תסביר לנו אתה, משה, מה זאת התורה, אתה בן אדם, א מענטש, אחד משלנו". עיקר התורה הוא מסורת הדרש, ההתעסקות באנושיותה של התורה והרלוונטיות שלה לחיי היום-יום שלנו. תורה שבעל פה – כיצירה אנושית מובהקת, היא הדבר היחיד שבני אדם כמונו יכולים להתעסק איתו, לא חומר אלוהי גבוה. אפשר אולי להקשות על כך שמדרש תנחומא אומר שעניין "נעשה ונשמע" היה דווקא לתורה שבכתב, ואילו על תורה שבעל פה נאמר "כפה עליהם הר כגיגית". אבל למעשה, זה מחזק את הרעיון. תורה שבכתב, לא היה הרבה מה להבין. נו שויין, נעשה ונשמע. תורה שבעל פה, שכבר מכילה דקדוקים והתקטננויות, שזה דבר שעם ישראל הבין טוב מאוד מה זאת אומרת, כבר היה ויכוח אם כדאי או לא כדאי לקבל תורה שנכנסת לכל פרט בחיים. אבל אשרינו מה טוב חלקנו, קיבלנו את התורה.

ההלכה כתת-נבואה

המשך ההתעסקות בתורה לאחר משה רבינו הייתה אך ורק בעלת אופי אנושי. הסיפור הידוע על תנורו של עכנאי מדגיש את הנקודה ש"לא בשמיים היא". רק בני אדם רשאים לבנות את ההלכה, ולא בונים אותה בצורת וודו. את ההלכה בונים בצורה שבני אדם יבינו, ולכן ישכילו גם לקיים אותה. כי מה לעשות, קשה לנו לעשות משהו שאנחנו לא מבינים. למעשה, ניתן להסתכל על פסיקת ההלכה, על כל שלביה המרובים (13 מידות, כללי היסק, "ניתן לצמצם", "ר' עקיבא וחברו, הלכה כר' עקיבא" וכו'), כנבואה זוטרא. הנבואה הגדולה של משה רבינו, היא ההבנה העמוקה ביותר שיכול לבן אנוש להיות. להבין את ה', להינבא, היא תכונה אופיינית רק לבני אדם, כפי שהרמב"ם מציין – וזה מותר האדם מהבהמה. (מו"נ) ולמעשה, כך משתמע מדבריו, ראוי לכל אדם להיות כמשה רבינו, כל אדם, רק אם יתאמץ מספיק, יגיע לרמה הזאת (הקדמה ח' פרקים). אבל גם אדם ששובר את ראשו בפסיקת ההלכה על סמך עקירת הרים וטחינתם זה בזה, שאין ספק שזהו הישג מרשים כמעט כמו נבואה, יפה כוחו בלהגיד לנו אם הכלי כשר או טרף – זה הכי קרוב לנבואת משה רבינו, ולמעשה, זאת גם סוג של נבואה, באופן מסויים.

ההלכה כיצירת מופת

בספרו האחרון הרב ליכטנשטיין אומר דבר יפה, וברשותכם ארחיב את דיברו. (אם כי אומר שברוב הספר לא מצאתי עניין רב). כל זה אינו משל ולא חלום, כי למען האמת לא מצאנו דבר מדהים שכזה בכל תרבויות העולם כמו ההלכה. ההלכה היא למעשה יצירה מופת אנושית מדהימה. שורשיה הולכים אלפי שנים אחורה. כל דור ודור מוסיף משהו ליצירה הזאת, ממשיך לעצב את התמונה הנפלאה הזאת. דורות שלמים, ארצות ויבשות שונות, מצטרפים יחד ונותנים את ידם במפעל הזה. תלמיד מרוקאי במאה ה21 יכול לחדש משהו אצל חכם אשכנזי מהרנסנס, המתבסס על דיוק מהתוספות הצרפתי החולק על סבו רש"י, שפירש מאמר של אמורא מבבל בשנות התרפפ"ו. אני עודני עומד נפעם מול הדבר האדיר הזה. כולם שותפים! כולם יכולים להצטרף ליצור את היצירה הזאת שנקראת הלכה. ומיותר להגיד ש-כן! גם אתם יכולים! כבר כתבתי בעבר שאין עניין של מונופול – כל אחד יכול ללמוד את הדרך לפסוק הלכה ולנסות לראות היכן הוא משתלב, גם אם זאת הלכה לביתו שלו. כמובן שיש מנגנון של ביקורת, כדי שלא נגיע לאנרכיה בה "איש כל הישר בעיניו", ולכן לעיתים צריך לפסוק הלכה ממש, מלשון "להפסיק". לעיתים צריך להכריע. אבל לא ננעלו שערי בית המדרש. גם אם לא תנצחו, אתם חלק מהמשחק. אולם, ברור כשמש שהשלב הראשון בהשתלבות במפעל ההלכתי לדורות הוא קודם כל – קיום ההלכה. לשם כך נוצרה ההלכה, זה לא ספורט אינטלקטואלי, אלא בתכל'ס היא נועדה שנקיים אותה, ואם לא היינו מקיימים אותה, אז היא הייתה נעלמת מהר מאוד.

רבי-פאוור!

ממה שתיארנו, די ברור שלחכמים יש "נשק" בידם. יש להם כוח שהם יכולים להפעיל. ואל לנו לטעות, הכוח ההלכתי הוא כוח עצום, עד שלעיתים חז"ל אומרים דברים שישמעו לאזניים לא-דתיות על גבול הכפירה, אבל כפי שאמרנו – כשמדובר בהלכה, זה מגרש ביתי לבני האדם. מצוות מדרבנן, אמנם לעיתים מבחינת עונש הם קלות יותר, כדי להזכיר לנו עדיין שיש בוס אחד לעולם, אבל אין המשמעות שהן פחות חשובות או שלחכמים אין כוח בכלל. במסכת שבועות מזכירה הגמרא את הפסוק בתורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא". ה' לא סולח למי שעובר את העבירה הזאת, אין מצב. אבל אז הגמרא אומרת דבר מזעזע: "בית דין של מעלה [=ה'] אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה [=החכמים] מלקין אותו [=מענישים] ומנקין אותו". Booya! מי אמר שרבנים הם רכיכות? גם על מצוות מדרבנן, כגון מקרא מגילה , דורשת הגמרא ואומרת "קיימו וקיבלו" – כתוצאה מההחלטה למטה, פה אצלנו, גם שם למעלה החליטו שזה רעיון טוב. או כמאמר הגמרא במסכת מכות: "שלושה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם. אלו הן מקרא מגילה, ושאלת שלום בשם והבאת מעשר".

יאללה רבי!

נובו-רבי או רובו-רבי

עם זאת, אני מודה על האמת, המצב היום בעייתי משהו. בזמני קדם יהודים שהתנגדו לדרוש ולחדש את ההלכה, מלבד הבנה בסיסית של הכתוב, נקראו "צדוקים". להישאר תקוע עם מה שהראשונים כתבו לנו ולא לנסות להמציא את הגלגל מחדש. היום אנחנו גם נוטים לקצת "צדוקיות" שכזאת. רק רבנים מועטים נחושים מספיק להביט באותה תמונה רבת שנים של ההלכה ולהגיד "את הכתם הזה צריך להעיף או להסתיר". יש פחד מפני החידוש בהלכה בימינו, ודי בצדק, כי צריך להיזהר לא ליפול לבירא עמיקתא של רפורמיות, שכפי שליבוביץ תיאר אותה "עבודת האדם". הרפורמים משנים את ההלכה כדי שיהיה נוח לאדם לעבוד את ה'. אבל בחייאת, אם ככה אז לכו עם זה עד הסוף. מה זה ה"כל נדרי" המעפן הזה? הרבה אנשים לא מתחברים לזה. אולי תקרינו בטמפל שלכם "יוסי וג'אגר" במקום? זה הרבה יותר פופולרי. מול זה, ההלכה האורתודוקסית נותנת כבוד לראשונים, אבל יודעת לעשות רגרסיה כשצריך. אצל ר' פיינשטיין ור' עקיבא איגר אפשר למצוא דברים מדהימים, פסיקות מלאי מעוף וחסרות פחד – אבל המטרה היא בסך הכול אחד: לעבוד את ה'. לזכור אותו בכל צעד שלנו, ולהמשיך לחיות איתה "וחי בהם ולא שימות בהם". כשבאים לפסוק הלכה, צריך בהתחלה לנטרל את כל הסביבה החיצונית, לא לערבב שאלות של השפעות מדיניות, חברתיות או תרבותיות. לנתח את המצב בצורה הכי יבשה – רק ככה אפשר להגיע לאמת הצרופה. ואחרי שהגענו למסקנה – אפשר לראות אם היא מסתדררת עם החיים שלנו. ותמיד יש אפשרות לפסוק "לפנים משורת הדין" מול "יקוב הדין את ההר". כאמור, ההלכה היא הלך חייהם של בני האדם. אני אופטימי, בכל אופן.

מדור השו"ת – הלכה עם הרוח

לסיכום, הנה מה שתענו כשהדיוט שואל אתכם את השאלות הבאות.

ש: "איפה כתוב בתורה ש-X?"

ת: "בשולחן-ערוך. בזה אתה לא יכול לכפור גם אם תרצה מאוד".

ש: "למה אם אמא שלי לא יהודיה ואבא שלי כן אני לא יהודי? הרבנים מעוותים!"

ת: "מה זה משנה לך אם אתה אומר שהרבנים מעוותים? אם אתה רוצה להיות חלק מההלכה, תצטרף ותקבל אותה. אם אתה לא רוצה להיות חלק ממנה, מה אתה מתלונן? שבת שלום. 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר' ".

ש: "אתם לא עובדים על אלוהים?"

ת: "לא, הוא דווקא זורם איתנו."

סיפור מצחיק וסרטון יגיע בפוסט קצרצר שיפורסם בקרוב. בינתיים תהנו משירו הנפלא של קובי אוז.

הל(י)כות עולם לו,

אוריץ.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “גשר ההלכה – האם הדתיים עובדים על אלוהים?

  1. שפרה צח הגיב:

    חמש הפסקאות הראשונות, שסקרו את מקורה ותוקפה של ההלכה, היו מחכימות ומאירות עיניים. ואז בא ההמשך, ובמקום ש"בדרך נעצבן כמה רבנים" הצלחת לעצבן א ו ת י. להגדיר את מצב הפסיקה היום כ"בעייתי משהו", זה, ובכן, בעייתי משהו. מצד אחד אתה מקונן על מיעוט הרבנים שמוכנים לשנות ולחדש, ובאותה נשימה מצדיק את הפחד מחידושים, שהביאנו עד הלום.
    בזמנו היתה פרסומת לנס קפה שאמרה: "מי שלא הולך קדימה – הולך אחורה". ואם תסתכל על המצב העגום של הפסיקה כיום, נראה לי שנס דרוש לא רק לקפה.הפסיקות החדשניות ואמיצות שאתה מתפאר בהן הן בנות מאה ומאתיים שנה!
    אתה דורש נטרול של כל השפעה חיצונית מפסיקת הלכה, ומתעלם מכך שברבות מההלכות ניכרת השפעת התקופה והסביבה (היחס לנשים, היחס לגוי, היחס לחרש ועוד), כפי שמפורט במאמר שמביא היום פרסיקו בבלוג שלו http://www.daat.ac.il/daat/toshba/toldot/5c-2.htm.
    ואם לא די בכך, בא ה"דע מה שתשיב" שלך, שלקוח מתוך ארגז הכלים שכל בוגר החינוך הדתי יכול לדקלם מתוך שינה, ואשר שמניח שהשואל הוא לא רק הדיוט, אלא גם אידיוט, ולכן אפשר לפטור אותו ואת שאלותיו בתשובות מתנשאות ולא רציניות. השולחן ערוך, עם כל הכבוד, הוא יצירה אנושית שגם אליה השתרבבו דעות קדומות (איסור הליכה בין שתי נשים, כמו גם בין שני חמורים) ואמונות טפלות (יש לשרוף את הצפורניים אחרי נטילתן, כדי שלא יבואו השדים). כך שלומר ש"אי אפשר לכפור בו" זו הרמה להנחתה.
    אם יש מקום לאופטימיות, הריהי נמצאת בהמלצה של פרקי אבות "עשה לך רב", שמאפשר לכל מאמין למצוא סמכות רוחנית שהוא מתחבר לתמונת העולם שלה ולאמץ את פסיקתה. למרבה השמחה, יש ציבור חושב ותוסס שדבק דווקא באותם רבנים ש"נחושים מספיק להביט באותה תמונה רבת שנים של ההלכה ולהגיד 'את הכתם הזה צריך להעיף או להסתיר". מציבור זה, יש לקוות, יבוא שינוי פניה של ההלכה.

    • ohris הגיב:

      שלום!
      קודם כל, אני מודה לך על הקריאה ועל התגובה הנפלאה שעוררה בי מחשבות.
      וכעת לתגובתי… אחזתי את ראשי בשעה שראיתי שהשגתי דברים שאותם לא רציתי להשיג. אני נוהג לפזר לעיתים ברשומות הבלוג שפה קלילה ובדיחות (שכנראה לא מצחיקות יותר מידי אנשים), מתוך רצון לגעת בכמה שיותר אנשים ומתוך הבנה של "בתוך עמי אנוכי יושבת". מדור השו"ת בסוף הפוסט הנ"ל, לא הייתה מטרתו להיגרר לויכוח עקר וילדותי של מאמינים-כופרים. דווקא להיפך, לשאלות אדיוטיות לתת תשובות אדיוטיות ובכך להגחיך את שיח-הרחוב הנהוג במקומותינו. כי כזאת היא המציאות, לאנשים אין כוח וזמן להקשיב ולהעמיק ע"מ להגיע לדיון שחושף צדדים נסתרים בנושא, הן טובים הן רעים. אף קיימת גישה יהודית ידועה "הקהה את שיניו". גם המשפט אודות לעצבן רבנים, מטרתו הייתה לעורר עניין פיקנטי בקוראים, אשר מטבע אנושיותם הם עצלים (ואני בתוכם). חס ושלום לזלזל בקוראים, אבל מדוע שדיון לא יהיה כיף ומצחיק?
      בכל זאת, נהוג להגיד שבכל צחוק יש מעט אמת. איני תוצר של החינוך הדתי, אם בטעות הובן אחרת, אלא את כל הידע התורני \ מסורתי \ יהודי שאבתי ממקורות מגוונים. כמי שבא אל תוך העולם הזה ולא מתוכו, קיימת בי גם הערכה וקבלה אך גם ביקורת, כיוון שנגד עיניי איני רואה את היהדות העשירה של מסורת חז"ל שעליה חלמתי. ניתן לקבל ותוך כדי לחלוק, ואף עדיף לעשות כן. אני מאמין שהתיקון להלכה האורתודוקסית יצמח מתוכה, כיוון שאין ברירה אחרת. ניסיונות לחדש את ההלכה, כדוגמת רפורמים וקונסרבטיבים, אף על פי שיתכן שכוונותיהם היו לשם שמיים, כיוון שיצאו חוצץ – הרעיון לא עלה יפה בכל קהילות ישראל. בחרת במילה "נס", אני בוחר ב"תיקון" וב"שיקום". אם אתבסס שוב על הספר של ליכטנשטיין (ואציין שוב שאיני מחסידיו), עולם התורה עבר זעזוע לאחר השואה, והיום אנו עדיין במגמת שיקום (לאחר הסתגרות חרדית של "ואין לנו שיור"). ישנו קרע בין הלמדנות – שללא ספק יכולה להניב חידושים עצומים (ראי כאן: http://tshuvot.wordpress.com/) ובין ההנהגה ההססנית והפחדנית, ולשניהם יקרא רב. אני באמת אופטימי, גם אם לקחת פסיקות של הרב עובדיה ניתן להבחין אט אט במגמה חיובית (ומי שמכיר את החידושים הרבים שיישם יוכל להיות עדי).
      דבר נוסף, לגבי פסיקות ברוח התקופה – כלומר נשים, חרשים וכו'. אקרא את המאמר המעולה שהבאת בעיון, וגם קראתי את הפוסט של מו"ר תומר פרסיקו. אחדד, איפוא, את דבריי. יש הבדל בין "תיקון כתם בתמונה" לבין "יצירת קו חדש". קינתי היא דווקא על החשש מדיון ויצירת מקטעים הלכתיים שאינם קיימים כלל. מציאות של אישה בבית דין או גבר הנמשך לבני מינו, אינה קיימת בהלכה ולכן יש ליצור הלכה עבורה.
      http://flix.tapuz.co.il/v/watch-1184431-.html
      (ליבוביץ, איך לא.) בכל אופן, יש חשש בציבור לדון בנושאים מסויימים (הסיסמא השחוקה של "חדש אסור מן התורה"). ניסיתי להציג את הפתרון, כלומר, לדון כאילו לא קיים אדם אחר בעולם – רק האמת עומדת מול הדיין והפוסק. כשהגענו למסקנות נקיות מכל השפעה פוליטית, אז אפשר ליישמם. אמת, מה שצריך לעורר את הדיון הוא הסביבה המודרנית, אך אם הסביבה תכנס להלכה, אבוי לנו (כי זה מה שקורה עכשיו – החמרה כתוצאה מהסביבה). וכפי שציינתי, תמיד אפשר לדון לפנים משורת הדין. האם ההלכה תוביל ישירות לשוביניזם או גזענות? קשה לי לחשוב – יש מספיק מקום לתמרן, אך התיקון צריך לבוא מפנים וטיפין וטיפין, אבולוציה (אוי ויי, אמרתי אבולוציה, רח"ל). סלחי לי, אך עודני אוחז באמונה תמימה של "אמת מארץ תצמח", הנסיבות מחייבות שינוי, אז הוא יבוא.
      אולי רק לסגור נקודה אחרונה. ובכן, כבר הדגשתי בפנייך שמדור השו"ת אינו אלא צחוק בעלמא אך לעניין השולחן ערוך אומר דבר. מובן שמחבר השו"ע מושפע מעולמו שלו (השפעות קבליות ברורות כפי שציינת). האם זה מונע מאיתנו לאמץ את עקרונות חיינו ממנו? הרעיון בסופו של דבר הוא לקדש את ה' בכל מה שאנו עושים – ניתן לשאוב ממנו ערכים, אך גם להתפלס איתו ולחלוק עליו בכדי להגיע למטרה הדתית הנעלה הזאת.
      אני מקווה שמזערתי את הנזק התדמיתי שגרמתי לעצמי 🙂 ומודה לך שוב על התגובה.

    • ohris הגיב:

      אה, וגם אל תשכחי שאני בסך הכול ילד בן 22 עם מקלדת ביד. אוי תמימות קדושה…!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s